הפרק הראשון:
אִמרי נולדה בתוך תיק של גיטרה. תמר כרעה ללדת בחנות בדיוק כשכיתרו את מרכז העיר בגלל חפץ חשוד והאמבולנס לא הספיק להגיע. הבניין, שבעשר השנים שעברו מאז שהוקם כבר שקע בנמנום של שכחה, לפתע התעורר. ברגע של תושייה, רץ מיכה להביא את אסתר־חיתולים מחנות מוצרי הספיגה למבוגרים הסמוכה. היא הניחה את הארגז שעמלה על פריקתו והבהילה את הלקוחות אל מחוץ לחנות. אחר־כך נעלה את הדלת וציוותה על בוריס, העובד החדש שהגיע מסנט פטרבורג היישר אל הבניין, להעמיד חיץ של אורגנים ומגברים. כך הוסתרה ההתרחשות מעיני המתקהלים, שמלבד לקוחות החנות כללו את שאול מהפוטו למעלה, דוד ורחלה מהבָּגט ותוכי תועה מחנות החיות. לאחר מכן שטפה אסתר את זרועותיה הכבדות במטבחון, התעלמה מתיקן שכוב על גבו, היטיבה את שערה האסוף בפקעת הדוקה, נטלה את הקאטר ששימש לחיתוך מיתרים וניגשה למלאכה.
"היא יודעת מה היא עושה?״
״איך הילדה תיוולד שם על הרצפה?״
״אי אפשר לתת אפילו לאמבולנס לעבור?"
התנגנו הלחישות מהמסדרון והתערבבו במלמולי פרקי תהילים עד שהגיעו לאוזניהָ של אסתר. "בוריס, תשתיק אותם שם בחוץ, זה הדבר האחרון שחסר לנו".
בוריס פתח חרך בדלת. "אתם, כן, אתם שם, נו, תהיו בשקט", אמר במבטא כבד.
ואז, מקץ פרק זמן מורט עצבים – עשרים דקות, שעתיים, מי הצליח לספור בכלל? נשמע מחוץ לחנות סופרן הילודים של אמרי, עת מיכה (שכבר הספיק להתאושש) קירב מיקרופון לפיה, כדי שהמתקהלים מחוץ לחנות ידעו שברוך השם, התינוקת בסדר.
האמבולנס הצליח להגיע לבסוף ופינה את תמר והתינוקת לקול קריאות העידוד של אנשי הבניין.
"משוגעים פה כולם, תאמין לי", אמר מיכה לבוריס, שהבעת פניו עדיין נעה על הציר שבין אימה לשעשוע, ואף אחד מהם לא שם לב למה שהחל להתרחש עתה במסדרון שליד החנות של אסתר־חיתולים.
"מה חשבת לעצמך אסתר? ככה, כל הטומאה הזו, ודווקא פה, שלא נדע", נשפה בכעס אישה נוספת וסביבה מעגל של נשים שהלך ונסגר על שתיהן.
"סליחה, עם כל הכבוד", אסתר־חיתולים נופפה בידה כמו מנסה לגרש יתוש טורדני, "מה בדיוק הייתי אמורה לעשות, לא ליילד אותה? לתת לה ולאימא שלה למות? זה פחות טמא בעיניכן?"
"חס ושלום, חס ושלום", גברה חומת המלמולים סביבן.
"ואיך הגעתן לפה בכלל?" אסתר המשיכה, "מי קראה לכן?"
"אף אחת לא…" המשיכה הכועסת, פניה האדימו, "מה את חושבת? כשהוא הדליק את הרמקול הזה… פתאום שמעו הכול, בכל הבניין, את יודעת איך זה כאן!"
"כן, אני יודעת".
"חשבנו שחנות מוזיקה דווקא תעזור עם התדרים, כשתגיע העת, אבל עכשיו, מה עכשיו?"
"פשוט להמשיך לטהר", חתמה אסתר־חיתולים את הדיון.
לקח זמן־מה עד שתמר ומיכה, הזוג האדיב והשקט מחנות כלי הנגינה, התאוששו מהרגע האינטימי שנאלצו לחלוק עם יתר שוהי הבניין. תמר למעשה מעולם לא התגברה באמת על העובדה שאמרי, בתה הראשונה, הגיחה לעולם לעיניי כולם בתוך "הג'יפה של החנות". חדר הלידה שלה והעריסה הראשונה של אמרי הורכבו מתיק מאובק של גיטרה, גזירי מיתרים וקטלוגים שעבר זמנם.
"פלא שהילדה לא נולדה עם טטנוס", אמרה תמר למיכה כשהשתחררה מבית החולים.
על השטיח הדהוי שבחנות נותר כתם מאותה הלידה. בכל פעם שתמר ראתה אותו, היא הזיזה את התוף הסמוך כדי שיכסה עליו. זה היה תוף מצעד שמיכה הבין את הפוטנציאל המסחרי הגלום בו והזמין כמות בצבעי צהוב ושחור.
"מיכיק, אולי נחליף את השטיח? הכתם הזה נמצא פה מאז הלידה שלה", אמרה לו שוב ושוב.
"אבל זה דבר יפה, מזכרת", הייתה תשובתו הקבועה. וכשלא שמה לב, השיב את התוף למקומו.
