Work Desk

איכס, קיטש: היום שבו הפסקתי לכתוב פוסטים פוליטיים

טוב, כמעט הפסקתי. מתפלק איזה אחד בשנתיים.

זו הייתה אחת מאותן שערוריות פוליטיות שכשהן קורות אנחנו אומרות דברים כמו "קץ הדמוקרטיה", "לאן הגענו", "אני מתביישת ש..." וסופן להעלות אבק תוך כמה ימים. קמתי בבוקר חדורת רוח קרב ומלאת תשוקה לעשייה. אז מה עשיתי? כמובן, כתבתי פוסט. גם צילמתי תמונה הולמת (לא סלפי, סלפי הוא השטן). זה היה פוסט מהלב, מנוסח היטב, אפילו בלי חתול בשביל הצומי, רק מילים שידעתי בדיוק איך ועל מי הן יעבדו. אני הרי מנוסה בפוסטים.


העליתי את הפוסט, הלייקים והשיתופים החלו להצטבר. הייתי מרוצה. אנשים שחשבתי עליהם דברים טובים, אנשים שהערכתי, הגיבו לפוסט. ואז, שיתוף אחד של מכר שלא ראיתי כמה שנים, ועליו תגובה בת שתי מילים של מישהו שאפילו לא הכרתי: "איכס, קיטש".


הסתובבתי יומיים עם ה'איכס' הזה בבטן, עד שמחקתי את הפוסט. מאז לא פרסמתי דברים פוליטיים או אישיים ברשת. רק עניינים טכניים (מחפשת מאלף כלבים בירושלים), ושיתופים קורקטיים של טקסטים שכתבתי במקומות אחרים, נגיד כתבה במגזין קולומבוס.


משהו בעולם המופלא (NOT) שיצרו לנו צוקי וחבריו מכריח אותנו לשווק הכל, לכולם, כל הזמן. כשנכנסתם לאתר הזה, האתר שלי, אתם ואני ידענו מה המטרה - אתם חיפשתם בעלת מקצוע, אני חיפשתי לקוחות. חילופי המידע בינינו גלויים. אבל ברשתות החברתיות? אנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו כל הזמן בעמדת מכירה שם. לחובבות השוק החופשי זו לא בעיה. אבל לחובבות המילה הכתובה זו בעיה אמיתית - הצורך הבלתי נשלט למכור כל הזמן פשוט מקלקל את הכתיבה. בפייס, גם בלי לשים לב, אנחנו מנסים שהכתיבה שלנו תהיה אפקטיבית - אני יודעת בדיוק איזה רגש אני מעוניינת לעורר באילו אנשים, כדי שהם יבצעו פעולה ספציפית. בכתיבה יצירתית לעומת זאת, אוי ואבוי אם אני אתכנן מראש בדיוק איך להפעיל את הקוראים והקוראות שלי. הרי כל הכיף בקריאה, באמנות בכלל, טמון בחדוות הגילוי.


בקיצור, הרגשתי שפייסבוק הורס לי את הכתיבה. אני מעדיפה לשווק קצת פחות ולשמור על המוח ועל האצבעות שלי חדות. תחושת המבוכה אל מול הפוסט ההוא מלווה אותי עד היום, ואני מקווה שהיא תשאר, היא עוזרת לי להגן על עצמי ועליכם מפני מילים ומחשבות מיותרות.