מאז שאני ילדה, כשאני חשה שעמום קיומי או ייאוש תהומי, אני מזמנת מוזיקאים לעודד אותי. זה התחיל בהיי-פייב אהובי לבי מכיתה ד', המשיך בג'ון לנון בשנות התיכון, ובשנה שעברה ג'וני קאש קפץ כל אימת שהעבודה הטכנית שהתעסקתי בה במשרד איימה לכלותי.
את הסיפור המקורי הגשתי לתחרות של 'סדנאות הבית', הייתה מגבלה של 700 מילים, ואם הסיפור שלך נבחר - זכית להקריאו בערב במקום הכי חמוד במדינת ישראל - קפה יודפת בצפון. היו כמה השלכות על הכתיבה: א. אני צריכה להכניס את המאזינים ישר להתרחשות בסיפור, כי קל להשתעמם בערב הקראת סיפורים ; ב. אני צריכה לעשות הבחנה ברורה בין המשלבים והשפה של שתי הדמויות, ולא להעמיס עם דיאלוג שיהיה קשה להבין בסיטואציה של הקראה פומבית; ג. אני נדרשת לויתורים כואבים. מה שיצא בסוף הוא הסיפור הזה, 620 מילה, עומד בתקן.
הקראתי אותו ביודפת והיה כיף גדול, ומכיוון שהסיפור עוסק במוזיקה, חשבתי שהוא יכול לעניין גם את הקוראים שלנו ב'קולומבוס'. הפעם לא הייתה לי מגבלה של מילים, היה איור יפה של אלעד אלחרר שליווה את הגרסה האונליינית של הסיפור, ויכולתי להכניס שם קצת מרווח נשימה, וקריצות שג'אנקיז של מוזיקה יבינו. תוכלו לקרוא את הגרסה הזו כאן.
בגרסה המקורית, הגרסה להקראה, זרקתי ישר את המאזינים לתוך ההתרחשות והעולם הפנימי של המספרת. בגרסה הכתובה לעומת זאת, יכולתי לבנות את הדיאלוג בינה לבין ג'וני יותר בהדרגה, כך שגם המצב הנפשי שלה מתבהר עם ההתקדמות בקריאה. בגרסה המקורית ג'וני צץ פשוט כי המספרת האזינה למוזיקה שלו. בגרסה לקולומבוס כבר יכולתי לתת נימוק שאוהבי מוזיקה ישר יבינו - היא הייתה באחוזון העליון של המאזינים שלו בסיכום השנתי של ספוטיפיי, וכן הלאה.
בהנחה שכתיבה היא לא רק אפיק לביטוי עצמי אלא גם, ואולי בעיקר, צורת תקשורת, מה שניסיתי להדגים כאן היה איך שינויים בעריכה יכולים לגרום לטקסט לתקשר באופן אחר עם הקוראים, כתלות בסיטואציה ובפלטפורמה שבחרתם.
איור: אלעד אלחרר